דונאט אמריקאי מצופה סוכר וקינמון

את סופגניית הדונאט הראשונה שלי אכלתי בניו יורק, ולא אהבתי.

אני, שרגילה לסופגניה מפוצצת ריבה עם מלא אבקת סוכר, חמה ומתוקה, נתתי ביס בסופגניה

קצת דחוסה, עם ציפוי לא משהו, היא אפילו לא היתה חמה,

והחלטתי שאני את הסופגניה האמריקאית, זו שהם ככ גאים בה

פשוט לא אוהבת! אחכ גיליתי שמוכרים אוצה בסופר ובכל מקום אפשרי, היא תמיד טבולה במשהו צבעוני והאמריקאיים

פותחים איתה את הבוקר כמו שהצרפתים פותחים את הבוקר עם באגט.

הייתי אז בת 22 אולי, ועברו עוד מלא שנים עד שהתחלתי לאפות בעצמי.

ויום אחד החלטתי בחנוכה שאני מכינה דונאטס. תודו שיש משהו בצורה של הסופגניה הזו ממש ממש יפה.

השתמשתי בבצק שממש דומה לבצקי שמרים רגילים של סופגניות, ובמקום לטבול את הדונאט

שלי במליון ציפויים מתוקים בצבעים מוזרים החלטתי שאני מצפה את הדונאט שלי בסוכר.

ואתם יודעים מה זה הזכיר לי אז? את הסופגניה העגולה עם החור באבולעפיה, זו שהילדים שלי היו מכורים אליה

שנים. בכל פעם שעצרנו באבולעפיה לקנות לנו פיתה עם שומשום הילדים היו מקבלים לקינוח סופגניה מצופה סוכר.

הסוכר היה מתפזר לי באוטו ואני הייתי מקללת את הרגע, אבל אז הייתי מסתכלת על הפרצוף שלהם

הלחיים שלהם היו מלאות סוכר, והחיוך, הכי מבסוט בעולם, ומבינה שלזה אין תחליף.

מאז אני מכינה דונאטס בגרסה הזו, וכולם מאושרים.

אני באמת חושבת שהגרסה הזו, מהבצק הזה, עם האוורריות שלה, אין לה תחליף,

זו חד משמעית סופגניית הדונאט הכי טובה שטעמתי.

השנה אנחנו לא באמת נהיה פה בחנוכה, כי אנחנו טסים לארץ שכולה שמש

אבל את הנר הראשון אנחנו מדליקים פה בארץ עם המשפחה, ואני חושבת שזו סופגניה שכל

המשפחה תשמח לאכול.